אז מי עומד מאחורי מחלת איידס?

AIDS was deliberately created to deliberately depopulation development of humanity - created at Fort Dietrick through US Bioweapons development.

סרט Vine of the soul

>>> http://yes.walla.co.il/?w=2%2F7828%2F1720702 <<<

סרט שמומלץ בחום ליראות!

כוח המרפא של הצמח העתיק
האם ביכלתו של צמח עתיק לרפא את נפשנו ורוחנו? מאות שנים השתמשו בדרום אמריקה באיווסקה- צמח עם השפעות פסיכו-אקטיביות, לריפוי מחלות נפש. מבט אינטימי אל החוויות המיסטיות והריפוי הרגשי שעוברים משתמשים במצב של שינוי תודעה. 2010

איך החיידקים שולטים בנו

כתבה שהתפרסמה בעיתון כלכליסט
>>> http://www.calcalist.co.il/local/articles/1,7340,L-3560740,00.html <<<

מאת אורן הוברמן

מהנטייה להשמנה, דרך העדפת בני זוג ועד מצבי רוח, מחקרים פורצי דרך מעלים את האפשרות שאנחנו, בין היתר, אוסף החיידקים שמרכיבים אותנו

ברוס גרמן, פרופסור לכימיה מאוניברסיטת קליפורניה דיוויס, חוקר זה יותר מעשור את אחת החידות הגדולות ביותר הקשורות בחלב האם: ההרכב המשונה שלו. 21% מהסוכר בחלב אם עשוי מחומר שאף תינוק אנושי אינו מסוגל לעכל. "במשך שנים האמינו שזו טעות אבולוציונית", אומר גרמן בראיון ל"מוסף כלכליסט". "אבל זה לא ייתכן. חלב אם עוצב על ידי 200 מיליון שנות אבולוציה, תחת אילוצים אדירים. הוא חייב להיות חסכוני מאוד, כי הוא עולה לאם באנרגיות אדירות, וכל רכיב בו אמור להיות מדויק על שבריר האחוז, משום שכל מחסור עלול להזיק לתינוק. 21% מבוזבזים פשוט לא מסתדרים עם זה".

לגרמן היה רעיון. הוא חשב שהסוכר הבלתי מתעכל כלל לא מיועד לתינוק, אלא למישהו או משהו אחר, שחי בתוך התינוק. הוא וצוותו בודדו את הסוכר המסתורי ממאות דגימות חלב מאמהות מכל העולם, ומזגו אותו למאות צלחות פטרי שהכילו כ־400 זנים שונים של חיידקים שחיים בדרך כלל במערכת העיכול האנושית. אף זן לא שרד. החיידקים לא הצליחו לפרק את הסוכר וגוועו ברעב. רק ב־2009, שנתיים אחרי שהחלו את סדרת הבדיקות, אחד החיידקים הרים את ראשו. זה היה תת־זן של חיידק זניח בשם ביפידובקטריום לונגום, ובקיצור ביפידו. הוא היה בין האחרונים ברשימה להיבדק כיוון שבגופם של בני אדם בוגרים הוא כמעט ואינו קיים. במעבדה הוא מילא את הצלחת. גרמן מצא את החיידק שאוכל חלב אם.

כמה שאלות נותרו פתוחות: האם החיידק הזה אכן נמצא בגופם של תינוקות? ואם כן, למה דווקא אותו האמהות מזינות בחלב יקר הערך שלהן? למזלו של גרמן, הפעם מישהו כבר עשה עבורו את העבודה המלוכלכת. מלוכלכת תרתי משמע.

ד"ר ג'רמי קוניג, ביולוג מולקולרי מאוניברסיטת קורנל, הוא האיש היחיד בעולם שחקר באופן מדוקדק איך קהילת חיידקים צומחת מאפס לטריליון בגופם של תינוקות. במשך שנתיים הוא אסף 60 דגימות מחיתולים מלוכלכים של תינוק אחד, וניתח כל יצור מיקרוסקופי שמצא בהן. הוא תיעד עשרות סוגי חיידקים שבאו והלכו לאורך השנתיים הללו, אבל החיידק המשמעותי ביותר, קוניג דיווח, היה תת־זן של חיידק נדיר בשם ביפידו. "כשמצאתי את העבודה שלו הבנתי שקלענו", אומר גרמן.

עתה לגרמן נותר רק לגלות למה דווקא ביפידו. מה כה חשוב בחיידק הזה עד שהאם בעצמה מאכילה אותו. והתשובה נמצאה. הביפידו התגלה כשומר הראש הצמוד של התינוק. "זו עסקת החליפין הראשונה בחיינו, והיא נעשית לנו מעל הראש", אומר גרמן. "החיידק הזה מתרבה במערכת העיכול של התינוק ולזמן מה לא משאיר מקום כמעט לאף חיידק אחר. הוא היחיד שמסוגל לעכל את הסוכרים העודפים, וזה נותן לו יתרון על פני החיידקים האחרים, שנדחקים החוצה. ובאופן מעניין, זה קורה בדיוק בתקופה שבה לתינוק אין כמעט שום הגנה מפולשים. אין לו מערכת חיסון, נוגדנים או מיצי קיבה, ולמעשה הביפידו הוא שמגן עליו מבפנים, והוא ממשיך לעשות את זה כל עוד יש לו אספקה של חלב אם. חשוב על האסטרטגיה המבריקה של האבולוציה", הוא אומר, "אמהות מגייסות צורת חיים אחרת כדי שתעשה בייביסיטר לתינוקות שלהן".


100 טריליון שותפים

קצת אחרי שגילינו את האופטיקה, גילינו את החיידקים. הם תועדו בפעם הראשונה ב־1657 על ידי סוחר הבדים והמדען החובב אנטוני ואן לוונהוק, שהביט בהם מבעד למיקרוסקופ האור שפיתח. "גיליתי יצורים חיים קטנים מאוד במי גשם", כתב באיפוק באחד ממכתביו לחברה המלכותית של לונדון. אך התגלית זכתה לתגובות פושרות. תעיד על כך העובדה שרק כעבור 150 שנה נוספות היצורים הללו זכו לשם.

מאז ועד לעשורים האחרונים ממש, המדע ראה בחיידקים את הביטוי הפרימיטיבי ביותר לחיים. הם נתפסו כאוסף מכונות משתכפלות וחסרות תכלית, עיוורות למציאות סביבן, חסרות חושים ויכולת תקשורת בסיסית. "השאיפה היחידה של הבקטריה", כתב ב־1973 הביולוג הצרפתי זוכה פרס נובל פרנסואה יעקב, "היא לייצר שתי בקטריות". במשך דורות סברו שהשפעת החיידקים על חיינו זניחה, למעט כמה זנים שגורמים מחלות.

בעשורים האחרונים התבררה גודלה של הטעות. מגוון עצום של מחקרים חשף את היהירות האנושית במערומיה: לא רק שהחיידקים עיצבו את עולמנו יותר מכל יצור אחר, הם גם התגלו כצורת חיים מגוונת ומתוחכמת, ובעלת השפעה רבה וישירה על יצורים גדולים ומורכבים מהם בהרבה. כן, גם עלינו, גם כרגע.

חיידק הוא יצור חי שכולו תא אחד. כמונו, יש לו דנ"א שקובע את צורתו, תכונותיו ותוחלת חייו, שנמשכת בין דקות לשבועות. זעירותו בלתי נתפסת: על הנקודה בסוף המשפט הזה יכולים להצטופף 5 מיליון חיידקים. על גודלם הזעיר הם מפצים בכמות. מבחינה מספרית, הארץ שייכת להם. הם מהווים 50% מהמסה הביולוגית בעולם ויותר מ־99.9% ממגוון החיים בו. בכפית חול יש יותר מעשרת אלפים זני חיידקים שונים, יותר מכפליים מכל מיני היונקים הידועים לנו. וכל מקום שתנאיו מאפשרים שבריר חיים מתמלא מיד חיידקים. הם שבריר החיים הזה.

והם לא רק מציפים את העולם סביבנו. גם בתוך גופנו אנחנו בנחיתות מספרית מולם. "בני אדם הם ענן של בקטריות עם קליפה אנושית דקה מסביב", אומר ג'פרדי גורדון, מיקרוביולוג מוערך מאוניברסיטת וושינגטון, בראיון ל"מוסף כלכליסט". "על כל תא שלנו חיים בגופנו תשעה חיידקים. מניינם עוקף בקלילות את ה־100 טריליון, ומשקלם גדול מזה של המוח והכבד יחד".

התגלית הדרמטית של השנים האחרונות היא שענן הבקטריות הזה אינו דייר פסיבי בגוף. החיידקים משפיעים עלינו, כפי שהם משפיעים על פונדקאים אחרים שלהם בכל עולם החי, באלפי דרכים שונות התואמות לצורכיהם. החיידק ששומר עלינו כתינוקות הוא רק דוגמה אחת. "יש לנו תחושה שהתודעה שלנו, אי שם במוח, היא זו שמנווטת את הגוף שלנו בעולם", אומר ל"מוסף כלכליסט" ד"ר שרון מועלם, מומחה לביולוגיה אבולוציונית ומחבר רב־המכר "דווקא החלשים שורדים". "היום ברור לנו שזו אשליה. התודעה שלנו מורכבת מהרבה דברים, ובהם אזורים שונים במוח וגם מסרים כימיים שנשלחים אליו ממקומות שונים בגוף. ואם עד לאחרונה חשבנו שאפשר להסביר את הרוב באמצעות תורשה וסביבה, אם חשבנו שהכל זה גנטיקה, נוירולוגיה ופסיכולוגיה, עכשיו מתחילה לחלחל ההבנה שחייבים להכניס לתמהיל הזה גם את הטריליונים הרבים של החיידקים, הווירוסים והמיקרובים שחיים בתוכנו. לטוב ולרע, הם השותף הסודי לכמעט כל דבר שאנחנו עושים".


השמנה היא וירוס

ב־2006 ג'פרי וצוותו באוניברסיטת וושינגטון חקרו את אחת התעלומות המוכרות (והמרגיזות) ביותר בקשר להשמנה: מדוע יש אנשים שאוכלים מעט ומשמינים, בעוד אחרים מעמיסים קלוריות ונשארים רזים. במשך שנים התשובה המקובלת היתה "גנים". אבל גורדון חשד שזה רק חלק מהסיפור.

במחקר שערך עם רות לי ופטר טורנבג הוא לקח שני עכברים שניזונו מאותו התפריט, ושאחד מהם השמין מאוד והאחר היה רזה מהרגיל. הוא בודד את החיידקים במערכות העיכול שלהם, והשתיל אותם בעכברי מעבדה רגילים וממוצעי משקל. התוצאות ניכרו בתוך שבועות: העכברים שקיבלו את החיידקים מהעכבר השמן העלו במשקל במהירות. אלו שקיבלו חיידקים מהרזה שמרו על משקלם, ואף רזו.

כשגורדון ערך בדיקה גנטית לאוסף החיידקים שנמצאו בגופם של העכברים השמנים, הוא מצא בהם גנים רבים שקשורים לפירוק פחמימות והמרצת פעילות כימית שמעודדת תיאבון וצבירת שומן בכבד ובשרירים. בחיידקים שהיו בגופם של העכברים הרזים הגנים הללו כמעט לא היו קיימים.

מחקר ההמשך שגורדון ערך עם רות לי גילה שההסבר עשוי להיות תקף גם לבני אדם: גורדון ולי מצאו את אותם חיידקים שזוהו בעכברים השמנים גם אצל בני אדם שסובלים שעודף משקל. בהתאמה, בקיבותיהם של אנשים רזים נמצאו חיידקים הדומים לאלה שאותרו אצל העכברים הרזים. "אנחנו מעריכים, וצריך עדיין להיות זהירים בזה, שייתכן שהשמנה היא בחלקה בעיה ויראלית", אומר גורדון. "מתברר שכאשר חיידקים מסוימים רוצים שהפונדקאים שלהם יאכלו יותר - הם יודעים איך לעשות את זה".

ואז עלתה השאלה: אם חיידקים מסוגלים להשפיע על תיאבונם של עכברים, האם ייתכן שיש להם השפעה דומה גם על תחומים אחרים? במחקר שעורר הדים רבים, פרופ' חווייר בארבו מיוניברסיטי קולג' קורק באירלנד מצא שתזונה המלאה בחיידקים פרוביוטיים, אותם חיידקים שנמצאים גם ביוגורט, משפיעה ישירות על מוחם של עכברים ומשנה את אישיותם. איכשהו, החיידקים הופכים אותם לרגועים יותר ופחדנים פחות.

בארבו בדק את מוחם של העכברים שהוזנו בחיידקים הללו, ומצא שהיו בו יותר קולטנים של מוליך עצבי בשם GABA, שתפקידו להפחית את תזזיתיות היתר של הנוירונים במוח. תרופות נגד חרדה אצל בני אדם עובדות בדיוק באותה הדרך.

כשבארבו ניתק את העצב שמחבר בין מערכת העיכול של העכברים למוחם הקולטנים נעלמו, והעכברים חזרו להתנהגותם הקודמת. במחקר צרפתי שנערך בשנה שעברה, התגלה שטיפול בבני אדם עם מנות גדולות של פרוביוטיקה במשך 30 ימים רצופים גורם להשפעה דומה. הוא מקטין את החרדה של המטופלים ומפחית באופן זמני מצוקות פסיכולוגיות.

במחקר אחר התגלה שחיידקים לא רק משפיעים על מוחם של עכברים, אלא ממש לוקחים חלק בעיצובו. החוקר השבדי סוון פטרסון בודד קבוצה של עכברים בני יום במתקן זכוכית נטול חיידקים וגידל אותם שם בתנאים סטריליים, כדי לבדוק אם תהיה לכך השפעה על התפתחותם. התברר כי בלי החיידקים, מוחם של העכברים התעצב באופן חלקי: יותר ממאה גנים הפעילים בדרך כלל אצל עכברים רגילים לא זכו לביטוי. העכברים שגדלו בתנאים סטריליים איבדו את היכולת ללמוד דברים חדשים, סבלו מהיעדר אנרגיה והפגינו אפאתיות מוחלטת למתרחש סביבם.


משיכה היא חיידק

בעקבות הממצאים החלו חוקרים ברחבי העולם לבחון מחדש תעלומות לא מפוענחות בעולם החי, ותפקידם המפתיע של החיידקים צץ שוב ושוב. תעלומה אחת כזאת היא תגלית מוזרה מ־1989, שלפיה משיכה מינית בין זבובים מושפעת, משום מה, מהרגלי התזונה שלהם.

פרופ' דיאן דוֹד מאוניברסיטת ייל הראתה בשעתו במבחני מעבדה שזבובים שניזונים מאותו סוג אוכל נמשכים זה לזה יותר מלזבובים שניזונו ממזונות אחרים. היא גם גילתה שהם מורישים את הטעם המיני הזה לצאצאיהם. עשרות דורות של זבובים שמרו על טעם מיני דומה ונמשכו לצאצאי הזבובים שאכלו מזון דומה לזה שאכלו אבותיהם. מה שדוד לא הצליחה להסביר היה למה.

ב־2010 שלושה חוקרים ישראלים מאוניברסיטת תל אביב שחזרו את הניסוי, והפעם הם ידעו מה לחפש: הם הפרידו זבובים לקבוצות שונות, האכילו אותם בסוגי מזון שונים, ואחרי שנה איחדו בין הקבוצות. כמו בניסוי של דוד, הזכרים זיהו ללא קושי נקבות שאכלו מזון דומה לשלהם, והעדיפו להזדווג איתן. אלא שהפעם החוקרים הוסיפו עוד שלב לניסוי: הם האכילו את כל הזבובים באנטיביוטיקה, כדי לחסל את אוכלוסיות החיידקים בגופם. האנטיביוטיקה העלימה באחת את ההעדפות המיניות. הזבובים החלו להזדווג ללא הבחנה.

כדי לוודא שאכן מדובר בהשפעה של חיידקים, החוקרים, פרופ' יוג'ין רוזנברג, פרופ' דני סגל והדוקטורנט גיל שרון, חילצו מראש חיידקים מגופם של הזבובים, ולאחר ניסוי האנטיביוטיקה החזירו אותם לגופם. ההעדפות המיניות חזרו. "אלה לא הזבובים שבוחרים את הנקבות שהכי מתאימות להם, אלה החיידקים שמושכים את הזבובים לחיידקים כמותם", אומר יוג'ין רוזנברג ל"מוסף כלכליסט". "אנחנו מעריכים שזו אסטרטגיה שנועדה לעזור לחיידק לחזק את האחיזה שלו באוכלוסיית הזבובים", מסביר גיל שרון. "אם שני פרטים שאוכלים את אותו הדבר מזדווגים, יש סיכוי גבוה יותר שהחיידק שמתמחה בפירוק המזון הזה יהיה גם בדור הבא שלהם".


השיגעון נבע מהרפס

ד"ר מארק היימן, רופא משפחה שפרסם ארבעה רבי־מכר בנושא תזונה ורפואה מונעת, מספר באחד מספריו על מטופלת שלו שסבלה מהפרעה טורדנית־כפייתית של ניקיון (OCD). היא צחצחה את הבית שעות מדי יום, וכל פריט שהוזז ממקומו הוציא אותה מדעתה. ריטלין, נוגדי דיכאון ואפילו תרופה נגד אפילפסיה שלעתים ניתנת לחולי נפש - דבר לא עזר. היימן מספר שההפרעה הרסה לה את החיים.

מה שמוזר הוא הדבר שריפא אותה: כאבי בטן. באחת הפעמים שביקרה את היימן היא התלוננה על כאבי בטן, ובהיותו רופא משפחה הוא רשם לה אנטיביוטיקה. כמה ימים אחר כך היא התקשרה אליו, וסיפרה לו שה־OCD עבר לה לגמרי. שנים של טיפולים פסיכיאטריים לא הצליחו לעשות את מה שעשו כמה כדורי אנטיביוטיקה.

"המשכנו לחקור את המקרה שלה", מספר היימן, "מתברר שלכל הצרות שלה היה אחראי חיידק שהתיישב לה במערכת העיכול וייצר כמויות גדולות של אמוניה, רעלן עצבי שמגיע עם זרם הדם למוח ומגרה את תאיו. זה היה מקור השיגעון שלה, וחיסול החיידק חיסל את ההשפעה".

ד"ר מועלם מספר שבשנים האחרונות, מאז עלתה המודעות להשפעות ההתנהגותיות של חיידקים, וירוסים וטפילים אחרים על בני אדם, מתגלים עוד ועוד מקרים כאלה. "לפני כמה שנים קולגה הזמין אותי בדחיפות לראות ילד בן ארבע שמטופל אצלו", הוא מספר, "ההורים שלו היו בהיסטריה. הם סיפרו שהגננת התלוננה שהוא מטריד מינית את חבריו בגן, נוגע בהם ובעצמו, דוחף דברים לפה ולעתים מתנהג כמו מישהו אחר, כמו אחוז דיבוק". מועלם פגש בילד לראשונה בעיצומו של מופע אימים. "ראיתי פעוט עושה 'האמפינג' לספה בחדר הקבלה של הרופא, כמו שכלבים עושים. זה היה מחריד. מסוג הדברים שאתה לא שוכח", הוא מספר.

הוא החל לתחקר את ההורים. "תחילה חשדתי שמדובר בהתעללות מינית, אבל זה לא הסתדר עם שאר הפרטים", הוא נזכר. הוא הציע לשלוח את הילד לבדיקות דם, ואלה גילו שהילד חולה בהרפס.

וירוס ההרפס עובר לרוב דרך סדקים זעירים בעור, ואפשר להידבק בו גם במגע ישיר עם נשאיו וגם במגע עקיף. לרוב הוא גורם לנזקים קטנים בלבד - פצעים על השפתיים ובאיברי המין, ובמקרים נדירים מחלת הנשיקה ואדמת. אין תיעוד להרפס שגרם לשינוי התנהגות קיצוני באדם בוגר.

מועלם נתן לילד טיפול תרופתי נקודתי נגד הרפס, וביקש מהוריו להביאו לביקורת מדי יום. ההרפס חלף כעבור שבוע, ואיתו ההתנהגות המוזרה, על כל מאפייניה. "הניחוש שלי הוא שהנגיף הוא שהשפיע על התנהגות הילד, ושאופן ההשפעה הספציפי הזה קשור לעובדה שהווירוס הזה עובר לעתים קרובות במגע מיני. זה לגמרי הניחוש שלי, אבל לדעתי זה מה שהוא ניסה לעודד את הילד לעשות".

מאז תועדו בעולם עוד כמה מקרים כאלה, שכולם נפתרו באמצעות חיסול הנגיף. "אצל מבוגרים לא נתקלנו מעולם בתופעה הספציפית הזאת", אומר מועלם. "אנחנו מעריכים שזה מנגנון שההרפס פיתח במקור כדי לעודד מבוגרים להדביק אחרים, אבל מערכת החיסון שלנו למדה ליירט אותו. כנראה אצל ילדים, שמערכת החיסון שלהם פחות מפותחת, הוא קיבל הזדמנות שנייה".

מועלם אומר שהשפעות כאלה, ברמות שונות של תחכום, משמשות סוגים רבים של טפילים מזיקים המנסים להפיץ את עצמם באמצעות הפונדקאי שלהם. "אפילו בצינון", אומר מועלם, "החיידק עושה שני דברים חכמים: הוא דואג לא להחליש אותך יותר מדי, כדי שתוכל להמשיך להסתובב בין בני אדם, והוא זה שמפעיל, מבפנים, את רפלקס העיטוש, וכך גורם לך להפיץ אותו. יש חיידק בשם סטרפטוקוקוס שמייצר דלקת גרון, וגורם לעתים לילדים ולמבוגרים לגעת בדברים באופן כפייתי. זו גם הדרך שבה הוא עובר מנשא לנשא. כלבת גורמת לכלבים להזיל ריר ולנשוך אחרים משום שהיא עוברת רק במגע של רוק ודם. מלריה, לעומת זאת, ממוטטת אנשים מחולשה. היא עוברת דרך יתושים, ומעדיפה שהאנשים לא יזוזו ויאפשרו ליתושים אחרים לעקוץ אותם ולהידבק".


לתאונת דרכים גרם זיהום

אחד הטפילים המתוחכמים בעולם קרוי טוקסופלזמה־גונדי. גם אם השם לא מצלצל לכם מוכר, יש סיכוי שאתם נושאים אותו. הוא מקנן באחוזים ניכרים מאוכלוסיית העולם, בני אדם ויונקים אחרים גם יחד, אבל אוהב במיוחד חתולים. הוא גם מוכן לעשות הרבה בשביל להגיע אליהם. כשהוא מדביק עכברים זכרים (על נקבות הוא כמעט אינו משפיע), הוא גורם להם - בניגוד מוחלט לנטייתם הטבעית - להימשך לשתן של חתולים, ובכך להיטרף במהרה על ידי הפונדקאי המועדף עליו.

עד לאחרונה הדעה הרווחת היתה שטוקסופלזמה לא גורם למחלות אצל בני אדם, למעט נשים שנדבקות בו במהלך ההיריון - אז הוא מסוכן ממש, לאם ולתינוק גם יחד. זו הסיבה המרכזית לכך שנשים הרות מוזהרות לשמור מרחק מארגז החול של החתול ומסושי ובשר נא, שכן נבגיו עשויים להימצא בשני אלה.

אלא שבעשור האחרון מצטברות עדויות לקשר מסתורי בין הטפיל הזה לבין סיבת מוות שעד כה לא נקשרה בשום דרך לחיידקים - תאונות דרכים. הסימן הראשון היה כשכמה בתי חולים בארצות הברית החלו, בנפרד זה מזה ובנוהל מקומי, לחפש טוקסופלזמה בדמם של נהגים שהיו מעורבים בתאונות קשות, כחלק מסדרת הבדיקות הנעשות בטרם איבריהם מועברים להשתלה. הסיבה לחיפוש דווקא את הטפיל הזה היתה שבאופן מוזר, הוא כמעט תמיד היה שם.

ב־2002 החליט הביולוג הצ'כי פרופ' ירוסלב פלגר לחקור את צירוף המקרים המוזר הזה. הוא חיפש טוקסופלזמה בגופם של 146 גברים ונשים שהגיעו לביקורת רפואית אחרי תאונת דרכים, והשווה את התוצאות ל־446 אנשים שנבחרו באופן אקראי. שכיחות הנגיף בקרב המעורבים בתאונות היתה גבוהה פי 2.5 מבקבוצת הביקורת.

ב־2003 הוא בדק 3,890 איש, כולם נהגים בצבא הצ'כי. כעבור חמש שנים הצליב את רשימת נשאי הטוקסופלזמה בקרבם עם נתוני תאונות הדרכים של המשטרה הצבאית. התוצאה: הסיכוי של נהג בצבא צ'כיה להיות מעורב בתאונה הוא 2.7% אם הוא לא נגוע בטוקסופלזמה, ו־16.7% אם הוא כן נגוע. פי שישה. "יכול להיות שזה קשור לכך שהטפיל מאט את זמני התגובה בשרירים", הסביר פלגר באחד הראיונות שהעניק. "או אולי בהשפעה הורמונלית שגורמת ללקיחת סיכונים מוגברת. האמת היא שאין לנו מושג".

עוד בטרם הסערה הזאת שככה, הטפיל הראה כישרון נוסף: הוא גורם לנשים שנדבקו בו ללדת זכרים בהסתברות גבוהה משמעותית מנקבות. זה התגלה לראשונה במחקר על עכברות שנדבקו בנגיף, והמשיך בבדיקה סטטיסטית מקיפה שערך פלגר בנתונים של שלושה בתי חולים גדולים בפראג. הבדיקה העלתה שלנשים שנדבקו בטוקסופלזמה נולדו 72% בנים ו־28% בנות - לעומת החלוקה הנפוצה בעולם, של 51% בנים ו־49% בנות. המחקר פורסם במגזין המדעי המוביל "סיינס".

"השפעה על מין הצאצאים היא מסוג הדברים שטפילים וחיידקים מתמחים בו, לפחות בעולם החרקים", אומרת ד"ר עינת צחורי פיין, אנטומולוגית (חוקרת חרקים) זוכת פרס וולף ממכון וולקני. "אחת הדוגמאות הטובות ביותר לזה היא חיידק בשם וולבכיה, שנמצא במחצית מסוגי החרקים בעולם. אחת הסיבות להצלחה שלו היא שהוא מצמצם כל הזמן את האוכלוסייה שאינה נגועה בו. אצל חלק מהחרקים, למשל, הוא עובר דרך האמא לצאצאים, אבל האבא לא מעביר אותו לשום מקום. במקרים האלה הוא פשוט דואג שיהיו פחות זכרים, באמצעות שינוי האיזון ההורמונלי בזמן הטלת הביצים. בגלל הוולבכיה אתה נתקל בטבע בהרבה מאוד חרקים שיחס המינים שלהם מופרע. יש פרפר אפריקאי שבתוך כמה שנים השתנה איזון הזכרים־נקבות שלו ל־99% נקבות. ועוד דבר יוצא דופן עם החיידק הזה, זה שהוא משנה את האסטרטגיה בהתאם לחרק. אצל חרקים שבהם הזכרים מעבירים אותו לדור הבא, הוא משאיר את הזכרים בחיים".


על מה חיידקים מדברים

איך יצורים כה זעירים ופשוטים משפיעים בכזו עוצמה על מארחיהם? בוני בסלר, פרופ' למיקרוביולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד, נשיאת האגודה האמריקאית למיקרוביולוגיה וזוכת פרס מקארתור היוקרתי, מצאה לפחות חלק מהתשובה: הם מתקשרים ביניהם.

בסדרת מחקרים פורצי דרך היא וצוותה הצליחו להוכיח לראשונה שמושבות בנות מיליארדי חיידקים מנהלות תקשורת פנימית עניפה ומורכבת, עם שפה ייחודית, סימנים מוסכמים וחלוקת תפקידים ברורה. התקשורת החיידקית נעשית באמצעות מולקולות זעירות שכל חיידק משחרר לסביבתו בפולסים קבועים. "זו שפה כימית עשירה עם לקסיקון נפרד שייחודי לכל זן חיידקים", היא מסבירה בראיון ל"מוסף כלכליסט". "באמצעות השפה הזאת הם מסוגלים לעשות 'ספירת ראשים' כדי לדעת עד כמה הקהילה שלהם גדולה, הם יכולים להזהיר חיידקים אחרים בקהילה שלהם מפני איומים מבחוץ, והם יכולים לשדר גם מידע מורכב יותר - כמו כמה גדול האיום הזה ואיך כדאי להגיב אליו.

"כשהבנו איך השפה הזאת עובדת, פתאום מגוון גדול של תופעות משונות בעולם החי קיבל הסבר פשוט", אומרת בסלר. "דוגמה מצוינת היא דיונון בשם בובטייל הוואי שיכול להאיר מהבטן. העניין המשונה הוא שהוא עושה את זה רק בערב, ושהאור הזה נדלק בבת אחת.

"מי שמייצר את האור עבורו הוא חיידק ימי בשם ויבריו פישצ'רי. מיליונים ממנו. העניין הוא שהחיידק הזה לא מאיר בדרך כלל. הוא עושה את זה רק כשכמות החיידקים במושבה שלו מגיעה לרמה מסוימת. כשזה קורה, כולם מדליקים את האור בו־זמנית. אבל איך כל חיידק בנפרד יודע מתי להידלק? מצאנו שיש להם סימן מוסכם. לכל חיידק וחיידק יש קולטן מיוחד לריכוז של מולקולת תקשורת בסביבה שלו, וכשהריכוז מגיע לנקודה מסוימת, הוא נכנס לפעולה".


למה החיידק הזה בכלל מאיר?

"החיידקים מהזן הזה חיים בתוך שני כיסים שקופים בחלק התחתון של גוף הדיונון. הדיונון הזה צד בלילות, ובמים רדודים יחסית, כך שאור הירח והכוכבים חודר אליהם. יוצא שבכל מקום שהדיונון מגיע אליו הוא מטיל צל, וגם הטורפים שלו וגם הניצודים שלו יכולים להבחין בו. אז מה שהדיונון פיתח זה מין מנגנון תאורה מתוחכם שמבוסס על החיידקים. על הגב שלו יש גלאים שבעזרתם הוא חש כמה אור פוגע בו מלמעלה. אז, באמצעות החיידקים ותריסים טבעיים שיש לו בגוף, הוא יכול להקרין את אותה כמות אור אל תוך המים ולהעלים את הצל. במהלך היום החיידקים האלה לא מאירים. הוא נפטר מרובם בבוקר, ואלו שנשארים מתרבים בדיוק עד הערב, בדיוק בזמן שהוא צריך לחזור לצוד".

שפת החיידקים החדשה היתה גילוי מפתיע, אך לא השיבה באופן מספק לשאלה הגדולה: איך הם מבצעים פעולות כה מורכבות. קדיחת שיניים אנושיות, למשל, היא משימה מורכבת שדורשת שיתוף פעולה מושלם של מאות זנים שונים של חיידקים. כמה מהם מנטרלים את הרוק, כמה מפרישים חומצות לחירור האמייל, ואחרים מפרקים את הסוכר שנדבק לשיניים כדי שיהיה לכולם מה לאכול. זה צבא שלם. "היה לנו ברור שכדי לתפעל מערך כזה חייב להיות עוד סוג של תקשורת", אומרת בסלר.

והתקשורת הזאת אכן נמצאה. "הופתענו לגלות שיש לחיידקים עוד שפה, עם לקסיקון שונה לגמרי מהראשונה", היא אומרת. בסלר וחוקרים אחרים מצאו שרוב החיידקים מצוידים באנזים שמייצר סוג נוסף של מולקולות תקשורת, וקולטן נפרד שקורא רק אותן. את ה"שפה השנייה" כל החיידקים יכולים להבין. "זו מין שפת אספרנטו חיידקית, שמאפשרת להם לקיים דיאלוג חוצה־זנים", מסבירה בסלר.

התקשורת הגלובלית, ושיתוף הפעולה שהיא מאפשרת, נותנת לחיידקים יכולות אדירות. "תחשוב על 5,000 בעלי מקצוע שונים שעובדים יחד, בעוצמה משותפת של 100 מיליארד פריטים", היא אומרת. "הם יכולים לעשות הכל".

99% מהחיידקים בגופנו טובים לנו. אבל יש גם מיעוט זעיר שלא. עד ממש לאחרונה המיעוט הזה היה הבעיה הכי בוערת של האנושות. במאה ה־14 חיידק יחיד בשם ירסיניה פסטיס חיסל יותר משליש מאוכלוסיית אירופה, במה שכונה "מגיפת הדבר השחור". אחרי כמה מאות שנים החליף אותו חיידק הכולרה, שהרג מיליונים בהודו, סין, רוסיה ואמריקה. בעשורים האחרונים זו השחפת, שחיידקיה קוטלים 3 מיליון איש בשנה, רובם ככולם בעולם השלישי. ההיסטוריה רצופה מגיפות כאלה. הביולוג־גיאוגרף ג'ארד דיימונד מנה כמה מהן בספרו זוכה הפוליצר "רובים, חיידקים ופלדה", וקבע שהחיידקים, על האסונות הדמוגרפיים שהביאו איתם, הם אחד הגורמים המרכזיים שעיצבו את התרבות האנושית.

ב־1928 הרופא הסקוטי אלכסנדר פלמינג גילה את הפניצילין ושינה באחת את מאזן הכוחות בינינו לבינם. האנטיביוטיקה נולדה, והבטיחה להוריד שאולה את החיידקים הרעים. למשך כמה עשרות שנים אנטיביוטיקה היתה הנשק האולטימטיבי נגד חיידקים באשר הם. היא הרגה את כולם, הרעים והטובים. מחלות שהרגו מיליונים, משפעת עד שחפת, רופאו בעזרת כדורים. זה היה נס, שהביא לפלמינג תהילה עולמית ופרס נובל. אבל הנס לא החזיק זמן רב. באמצע המאה ה־20 התברר שכמה חיידקים מזיקים מצאו דרך לשרוד את האנטיביוטיקה, וזכו ביתרון תחרותי, התרבו וכבשו את השטח. ומאז מתחולל מירוץ חימוש שבו בני האדם משקיעים מיליארדים בפיתוח אנטיביוטיקות חדשות, והחיידקים מתגברים עליהן במהירות מתסכלת.

נכון להיום, אנחנו מפסידים במלחמה הזאת. המרכז האמריקאי לבקרת מחלות ומניעתן הגדיר לאחרונה את העמידות העולה לאנטיביוטיקה "אחת הבעיות הדחופות בעולם כיום", והעלה חשש לכך שהמגיפה הקטלנית הבאה קרובה משנדמה. בארגון הבריאות העולמי מהמרים על אחד מזני השחפת החדשים שנמצאו לאחרונה, העמידים לחלוטין לכל סוגי האנטיביוטיקה בשוק. "השחפת מעולם לא נעלמה", אמרה לרויטרס סוזנה ג'קאב, בכירה בארגון הבריאות העולמי. "היא מתפתחת עכשיו בצורה נקמנית במיוחד".

אז מה עושים? "אנחנו מבינים עכשיו שאי אפשר להמשיך להילחם בקבוצות גרילה באמצעות הפצצה מהאוויר", אומר מועלם. "בטווח הקצר זה נראה כאילו הבעיה נפתרה, אבל בטווח הארוך המעטים ששורדים נוטים להיות הקיצוניים ביותר, וגם המופרעים ביותר. אנחנו חייבים נשק אחר לגמרי".

ומשם גם מגיע אחד מכיווני המחקר המבטיחים ביותר בתחום: מלחמה בחיידקים באמצעות שימוש בטכנולוגיה שלהם. "אם אנחנו יודעים שיכולתם לתכנן מתקפה אלימה קשורה ישירות ליכולתם לשוחח זה עם זה", אומרת בוני בסלר, "מה יקרה אם נשבש להם את התקשורת הזאת?".

את המחקר הראשון בנושא ערכה בסלר עם חיידקי כולרה. היא פיתחה מולקולה שננעלת בקולטני התקשורת של החיידקים, ומנטרלת את יכולתם לקבל מסרים מחיידקים אחרים. לאחר מכן היא הדביקה עכברי מעבדה בכולרה ונתנה להם לאכול תמיסה עם המולקולות שפיתחה. לרוב, עכברים אינם שורדים יותר מכמה ימים אחרי שנדבקו בכולרה. אצל עכברי המעבדה שלה המחלה מעולם לא התפרצה. "דרוש עוד הרבה מחקר, אבל אני מאמינה ששם טמון הדור הבא של האנטיביוטיקה", אומרת בסלר. "אנחנו מנסים עכשיו ללמוד את השפה שלהם. אם נצליח, נוכל לרגל אחרי המסרים שהם מעבירים ביניהם וגם לשתול מסרים משלנו".

בשורה נוספת מגיעה מקבוצת מחקר גדולה הכוללת מאות מדענים מרחבי העולם ומכונה "פרויקט המיקרוביום האנושי". מטרתה לפצח את הקוד הגנטי של חיידקים שחיים בגוף האדם, בדיוק כפי שפוצח הגנום האנושי. הקבוצה קיבלה ב־2007 150 מיליון דולר מהממשל האמריקאי, כדי שתוכל לבצע ניתוח גנטי מלא של יותר מ־600 חיידקים. "זה פרויקט מעניין מאוד", אומר שרון מועלם. "פיצוח הגנום האנושי היה אכזבה במובנים רבים. חשבנו שנחשוף את הקוד שמרכיב אותנו, אבל מצאנו המון חורים גדולים ומעט מידע מסביב. התקווה הגדולה היא שהגנום של החיידקים יוכל להשלים חלק מהחורים האלה".

לאכול חיידקים של אחרים

אבל המדע, ובטח הרפואה, מתקדמים לאט. גם החוקרים האופטימיים ביותר מעריכים שיידרשו לנו לפחות עוד שני עשורים בטרם נוכל להשפיע על עולמם של החיידקים ללא השימוש המזיק באנטיביוטיקה. ומה עד אז? אחת התשובות המפתיעות לשאלה הזאת הגיעה בשנים האחרונות מבית חולים באוסטרליה. לא היתה מעורבת בה טכנולוגיה מהפכנית, אפילו להפך. למעשה היא הועתקה, בשינויים קלים, מתרבות עתיקה שעד היום נשמרת מכל טכנולוגיה שהיא.

זה החל כניסיון הצלה אחרון לבחורה אוסטרלית שמערכת העיכול שלה הפסיקה לתפקד, ושום טיפול לא עזר: היא איבדה משקל, ובריאותה הידרדרה עד סכנת חיים. ברגע האחרון גסטרולוג מקומי בשם תומס בורודי פגש אותה, והעלה את הסברה שהבעיה אינה באיברים הפנימיים ולא בדלקת כלשהי, אלא שאוכלוסיית החיידקים שיושבת דרך קבע בקיבה שלה נכחדה, והוחלפה בחיידקים אחרים ועוינים. הפתרון שהציע היה למצוא דרך להחזיר לקיבתה את החיידקים ה"טובים" שהיו בה בעבר.

המדע המודרני יודע להרוג חיידקים, אבל החלפת אוכלוסיות חיידקים בתוך גוף האדם היא משהו שעוד לא נוסה. לא על ידי רופאים לפחות. הסיפור היחיד על השתלת חיידקים התגלגל במשך עשרות שנים כשמועה, עד שהועלה לראשונה על הכתב ב־2001, על ידי הביולוג האמריקאי ראלף א' לוין. לוין, שבין היתר חקר שיטות ריפוי בתרבויות קדומות, סיפר על תרופה בדואית מסורתית לדיזנטריה: אכילת צואת גמלים. הוא מצא תיעוד לשימוש בטיפול המאוד מיוחד הזה במלחמת העולם השנייה, כשחיילים גרמנים לקו בהרעלת קיבה באפריקה, וכמה מהם, בייאושם, התגברו על הגועל והעזו לנסות את תרופת האליל הבדואית. והם החלימו בתוך שעות. החיידקים שחיים בקיבות הגמלים הם מחסלי דיזנטריה מיומנים, ופשוט עברו בשלמותם למערכת העיכול של החיילים.

בורודי, שהיה מעריץ של לוין, קיבל אישור מיוחד מבית החולים לנסות על החולה האוסטרלית טיפול בהשראת הסיפור. הוא ביקש מבעלה של האשה הגוססת דגימת צואה, בודד ממנה את החיידקים שמצא בה, והכניס אותם לגלולות לבליעה עטופות מעטה פלסטיק. הוא קיווה שחיידקי הקיבה של בעלה יגיעו לקיבתה, ויצליחו לכבוש אותה מידי הפולשים. "זה היה קוריוז בהתחלה", אומר ד"ר אורי גופנא, מומחה למיקרוביולוגיה מאוניברסיטת תל אביב שעוקב באדיקות אחר התפתחות הטיפול מימיו הראשונים, "הדעה המקובלת היתה שהאוסטרלים פשוט משוגעים".

ואז הגיעו התוצאות. החולה האוסטרלית החלימה בתוך שבועיים. מאז הטיפול בוצע בעשרות מקרים דומים באוסטרליה, וב־2008 אומץ על ידי אוניברסיטת מינסוטה והחלו לבצע אותו גם בארצות הברית. עד כה מאות חולים בעולם עברו את הטיפול, בשיעורי הצלחה חריגים של 90%–95%. "מתברר שחיידקים טובים אפקטיביים יותר מכל תרופה", אומר שרון מועלם.

אז אולי כל מה שצריך לעשות זה ללמוד מה החיידקים הטובים עושים נכון.
"אני חושב שבאופן כללי יש לנו הרבה מה ללמוד מהם. ככל שאנחנו, עם המוח הגדול שלנו, הפכנו למסובכים יותר, הם הפכו ליעילים ומדויקים יותר במיניפולציות שהם מפעילים עלינו. עצם הניסיון להבין אותם הוא התקדמות אדירה בשבילנו. זה לא טריוויאלי, להבין שמישהו מפעיל אותך".

>>> לכתבה באתר כלכליסט <<<

חלב מזין או מזיק?

הרצאה חשובה על חלב ומוצריו. מאתגרת את שומרי המיטוסים.

מתוך: מכון תנובה למחקר - כנס העשור, 9/6/2010
שנוי במחלוקת - סוגיות מרכזיות בעולם התזונה

ד"ר דן קרת
רופא ודוקטור לנטורופתיה, מתמחה בתהליכי הבראה
http://e-med.co.il/emed/new/usersite/presentations/Nutrition0610/L3.html

ברזינסקי: סרטן זה אחד העסקים הרציניים ביותר של FDA הרודנית

תעשיית סרטן בשווי טריליוני דולרים שנים רבות ניהלה מלחמה בלתי מוסרית ובלתי חוקית נגד ד"ר סטניסלב ברז'ינסקי, והכל בכדי לעצור אותו... כן זה נכון, כדיי לעצור אותו מלהציל חיי חולי סרטן באמצעות טיפול פורץ דרך, בעל פטנט רשום, טבעי לחלוטין ולא רעיל כלל ושמו - אנטי-נאופלסטונים (antineoplastons).
הסרט הזה מביא סיפור מסע של ד"ר ברזינסקי ולקוחותיו, אשר רופאו על ידו, בקרב נגד FDA וחברות תרופות גדולות, אשר באופן שיטתי ומתמשך ניסו להאשים אותו ולהטיל ספק בעבודתו של אדם שכל מטרת חייו הייתה לפתח פיתרון מושלם ולא רעיל, נותן חיים, לטיפול במחלה של המאה ה-20 - הסרטן.
בבקשה תפיצו את סיפורו של ד"ר ברזינסקי ותתרמו ותתמכו בכל דרך אפשית עבורכם. אל תתנו לפעילות מרושעת וחסרות אנושיות של FDA (הבובות של תעשיית התרופות) להרוס תקווה של מיליוני חולי סרטן סביב העולם. זה הזמן להתאחד. למידע נוסף גשו לאתר burzynskiclinic.com

The trillion dollar cancer industry has been waging an illegal and immoral war on Dr. Stanislaw Burzynski for years, attempting to stop him... that's right, STOP him, from saving the lives of cancer sufferers through the use of his patented breakthrough therapy, which uses a natural and non-toxic substance called antineoplastons. This video tells the story of how Dr. Burzynski, and the patients his therapy has cured of what are normally terminal cancers, have fought the FDA and the big drug companies who have continually and systematically tried to discredit and punish a man who's only purpose in life has been to develop and perfect a life-giving and non-toxic cure for the disease of the 20th century. Please spread the word about Dr. Burznski and donate to the cause or offer your support in any way you can. Don't let the in-humane and evil actions of the FDA (the puppet of the drug industry) destroy the hope of millions of cancer sufferers around the world. It's time to unite....
Go to burzynskiclinic.com for more info.

אם התרשמת סביר להניח שתאוהב גם את זה:
>>> להיט באמריקה: הדיאטה שריפאה מסרטן <<<

רשומה זאת עשוייה לעניין אותך גם:
>>> Healing Cancer From Inside Out - להיפטר מסרטן, מבפנים החוצה <<<

וגם דשומה זאת:
>>> כל האמת על הסוכר <<<

ברוס ליפטון: להיות התא של האנושות ולשחרר את האשלייה של הנפרדות

ברוס ליפטון PhD, ביולוג תאים מוכר ברמה בינלאומית כאחד האנשים הראשונים שהביא לחיבור בין מדע לרוח. התארח בתוכניות טלוויזיה ורדיו רבות, וגם אחד האורחים האהובים בכנסי מדע רבים. באמצע חודש ספטמבר האחרון הוא שוחח עם לילו - Juicy Living.
זה הקישור: http://youtu.be/uEuGlndt1yc

כאן תמצית הדברים.

התחיל את הקריירה שלו כמשבט תאי גזע ב-1967. לפני יותר מ45 שנה. אנשים רק מתחילים לדבר על כך בשנים האחרונות. זה שינה את כל תפישת עולמו. הרגיש חוסר הגינות, לא יכול היה להמשיך ללמד מכיוון שהמחקר גילה לו שמה שהוא מלמד את הרופאים לעתיד לחלוטין שגוי. כמו ש-לילו אומרת זאת הייתה קפיצת הקוונטום שלו, כאשר הוא החליט לעשות את מה שלבו דורש, בכנות ונאמנות לעצמו וייעודו כאן על כדור הארץ.

כאשר נוהגים לדבר על אבולוציה הרבה פעמים חושבים על איך שייצור אחד משנה את צורתו מדור לדור בהתאם לתנאים. כאן לא מדובר על אבולוציה מסוג זה. אנחנו כבר כאן. מדובר על אבולוציה של התודעה. אנחנו מתחילים להבין כאן שאנחנו בני האדם כל אחד כמו תא בגוף אחד - אנושות. כמו שכאשר אנחנו מסתכלים בראי ורואים את עצמינו למעשה זאת כמות עצומה של כ-50 טריליון תאים שמקיימים את חיי הגוף השלם הזה. וזה השלב בו אנחנו מתחילים לתפוס את עצמינו כחלק מהגוף הגדול יותר -  אנושות. זאת הסיבה שמסגרות שונות אשר מפרידות בינינו מתחילות לאבד את משמעותן ולקרוס. מכיוון שאנחנו מתחילים להכיר בכך שאנחנו אורגניזם אחד. אחרת זה כמו מחלה אוטואימונית, כאשר מערכת חיסונית תוקפת את הגוף בו היא נמצאת, במלים אחרות הרס עצמי. וזה מה שחשוב שנבין, שכולנו חלק מאחד. זה השלב אחריו, למלחמות ואלימות פשוט לא יהיה מקום.

הוכחות מדעיות על כך

כאשר אנחנו מסתכלים על האבולוציה, מה שעולה לנו זה הרעיון של דרווין, בו אנחנו חושבים על אורגניזם, שנעשה יותר ויותר מורכב. תהליך ארוך ומסובך, הכולל הרבה גורמים. למעשה הרעיון שגוי בבסיסו. לאבולוציה יש נקודות התחלה ועצירה. ואז הכל מתחיל מחדש. לבקטריות יש חברות. הן מקיימות חיי חברה שלמים בהם הן מחליפות מידע, מה קורה סביבן ובעולם, ובכך הן מעלות מודעות. מה שאנחנו תופסים כשלב הבא באבולוציה של הבקטריה, התקבצות של כמה ויצירת ממברנה סביבן, התוצאה היא - אמבה.

וכך הלאה. קבוצות אמבה יצרו גוף גדול יותר וכך הלאה עד שאנחנו נוצרנו. האינטליגנציה הגבוהה אומרת: "קודם תיצור יחידה ולאחר מכן תיצור קבוצות, חבורות של יחידות אלה".

אנחנו בשלב בו אנו משלימים את האבולוציה של האנושות, כדור הארץ שלנו הופך להיות תא.

אז - נמשיך ליצור קשר עם פלנטות האחרות ובכך ניצור תאים גלקטיים.

הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות - זה לשחרר את האמונה על הנפרדות בינינו. ואת התפישה הדרוויניאנית לפיה התהליך האבולוציוני הוא תוצאה של הישרדות, שהיא זאת שמזינה את האבולוציה.

אנחנו חושבים שבן אדם הוא הצורה המוצלחת ביותר של היצור המודע. אבל הטבע לא עובד ככה.

לטבע לא חשוב איך כל אחד מאיתנו כפרט, אלא איך אנחנו כקבוצה ביחס לכדור הארץ שלנו - גאיה.

ואם אנחנו לא משתלבים בצורה הרמונית - אנחנו נכחד בצורה המונית. וזאת לא הפעם הראשונה שזה עלול לקרות למין האנושי. זה קרה בעבר. נאלצנו להתחיל מהתחלה. זה יכול לקרות לנו שוב.

זה קרה לאנושות כבר חמש פעמים. מסיבות שונות, פעם אסטרואיד, פעם כוכב שביט.

מתי אנחנו יודעים שהכחדה המונית הולכת לקרות - כאשר מתחילות להעלם כמויות גדולות של זנים שונים של בעלי חיים. וזה בדיוק מה שקורה כרגע. למעשה אלה אנחנו שגורמים לכך. לנו השפעה על התודעה. אנחנו יוצרים את החורים האלה בתודעה - מה שגורם להכחדה המונית.

לנו זכות הבחירה, בהתאם לדרך החיים בה נבחר. האבולוציה היא תהליך שדורש לקיחת חלק בקבלת  ההחלטות. וזה קורה בהתאם ליחס שלנו לסביבה ולסובבים אותנו.

העובדה המדעית, נכון להיום, היא, שתוך שלושים שנה כל הדגים בים ייעלמו!

זהו צלצול השכמה! זהו אות אזהרה! אם לא נתחיל לקחת אחריות אין לנו לאן להמשיך.

אנחנו חייבים לשנות את הדרך בה אנו נוהגים לטפל אחד בשני ובאמא אדמה.

ואם לא נעשה זאת אפשר לומר להתראות.

למעשה זה טוב שזה קורה כרגע. ללא ההתרעה חריפה הזאת, ללא קריסת המערכות לא היינו יכולים לראות זאת. בטבע, כל עוד הכל שרוי בהרמוניה ואהבה הכל ממשיך להתקיים, אבל אם לא, אז המסקנה היא שזה לא עובד, אז הכל מתחיל מהתחלה.

הספינקס והפירמידות נמצאים כאן קרוב ל-50 אלף שנה. מישהו בנה אותם, בטכנולוגיה שאין לנו עד היום. ברור שהיו כאן ציביליזציות מפותחות יותר מאיתנו. אנחנו מתחילים להכיר בעובדה מי אנחנו, מה אנחנו וכמה עוצמה יש לנו, מעבר לכל דמיון. ויחד עם זאת מערכת האמונות של ימינו: גורסת "אנחנו חלשים ופגיעים". ואם זאת תפישת העצמי שלנו, זה מה שנהיה!

למעשה אנחנו לא תלויים בגנים שלנו, אלא, המציאות שלנו נקבעת בהתאם לאופן בו אנחנו תופשים את עצמנו. תאי הגוף שלנו מכירים במה שאנחנו מספרים לעצמנו. למעשה זהו ה-Shift בתפישה המדעית!

שמה שאנחנו חושבים על עצמנו זה מה שקובע את מציאות חיינו.

זאת הקפיצה האבולוציונית! אנחנו הורגלנו לחשוב שגנים שולטים על חיינו, מה שהפך אותנו לקורבנות. הפכנו לקורבנות של מערכת האמונות שלנו.

המדע החדש Api-genetics. api - מעבר לגנים. אז מה נמצא מעבר לגנים?

מעבר לגנים נמצאים התפישות שלנו, האמונות שלנו, ניסיון חיינו - כל אלה משנים את הביולוגיה והגנטיקה של גופנו. לכן אם אתם תופשים את עצמכם כקורבן - תהיו קורבן!

אז המדע החדש אומר - אתה שולט בגנטיקה שלך לפי איך שאתה מגיב לעולם. כאשר אנחנו מתחילים לחיות בהרמוניה עם העולם סביבנו, גם תאי גופנו מתחילים לחיות בהרמוניה אחד עם השני. החולי שלנו - זאת למעשה תגובה לעולם שיצרנו סביבנו. אם ניצור עולם הרמוני סביבנו גם הביולוגיה של גופנו תשתנה להרמונית יותר.

אז מה הוא השלב הבא, מה נצטרך לעשות?

דבר ראשון צריכים להיות מודעים לכך. ידע הוא כוח. אם אין לך ידע אתה חסר כוח. אם אתה לא יודע מי אתה - ואתה חי בתפישת קורבן, אין לך את הכוח לשנות דבר.

ברוס ליפטון לא בא מתחום הרוחניות, התחום הרגיש לו זר ומוזר. הוא בחר להיות מדען כי רוחניות הייתה רחוקה ממנו. רצה למצוא את האמת במדע. כאשר התחיל לעבוד בתחום ה-Api-genetics, וללמוד איך שהגנים מושפעים מהסביבה, למד משהו מאוד חשוב והוא שכל בני האדם שונים.

התאים שלנו הם בדיוק כמו גוף שלם, להם קולטנים דומים לשלנו לתפיסת מציאות. ובנוסף יש להם קולטן של עצמי - Self receptor. אלה מעין אנטנות. הזהות אינה נמצאת בתוך התאים אלא מחוצה להם. וזה נכון גם ביחס לאני השלם שלנו.

ברוס מספר שהוא פתאום קלט שכל אחד הוא כמו טלוויזיה,

קולט את המציאות מהיכן שהוא. וכאשר אנחנו מתים הטלוויזיה אכן מתה, השאלה היא:

מה עם השידור!? הזהות שלנו נתפשת באמצעות הקולטנים - החושים שלנו, מעבר למה שנמצא בגופנו הפיזי. וכאשר הטלוויזיה, מה שקולט את הזהות, מתה, השידור עדיין כאן.

וכל מה נותר לעשות - זה למצוא טלוויזיה חדשה.

אז זה התחיל מחיפוש בתחום המדע ומצא את עצמו בתחום הרוחניות.

מסתבר שאנחנו ישויות רוחניות.

בפיזיקת הקוונטים מדברים על שדה אנרגטי, בלתי נראה, שנותן צורה לעולם הפיזי, ואיינשטיין דיבר על כך שהשדה האנרגטי זהו הכוח השולט בחלקיקים הפיזיים. המציאות הפיזית היא השתקפות של השדה הבלתי הנראה הזה. ומה היא הגדרה של השדה הבלתי הנראה הזה בפיזיקת הקוונטים:

הכוח המניע הבלתי נראה אשר משפיע על העולם הפיזי.

וזאת בדיוק ההגדרה של עולם הרוח, הנשמה, הרוח הם - הכוח המניע הבלתי נראה אשר משפיע על העולם הפיזי. זאת הנקודה בה פיזיקת הקוונטים והרוחניות נפגשים.

וזהו העניין הנוסף באבולוציה. אנחנו לא רק מנגנון גנטי כמו מכונה, אלא לנו יכולת לשלוט על המכניזם הגנטי הזה, באמצעות המחשבות שלנו. ויתר על כך - זה לא בתוכנו אלא מחוצה לנו.

אם כולנו נהיה מודעים למידע הזה אנחנו ננהג לחלוטין שונה אחד כלפי השני.

נבין שאנחנו כאן על כדור הארץ הזה במטרה להתנסות מיוחדת לחלוטין, שונה ממה שלרוב מקובל לחשוב.

כאשר הואר ברוס בהבנה הזאת, שיש את אותו הפיזי ואותו הרוח, שאל את עצמו, אבל בשביל מה?

בשביל מה אני צריך את הפיזי? ותובנה מילאה את כולו: אם היית רק רוח - מה היה בשבילך טעמו של השוקולד? ההבנה הזאת מבהירה שהחושים שלנו הם האמצעי לחוות את עולם התדרים, כגן עדן מופלא, כפי שאנחנו יכולים לחוות אותו. לרוע המזל אנחנו הורסים את העולם הזה, ותופשים את עצמינו כקורבנות של ההרס. רואים במלחמות כאמצעי החיים מכיוון שתיאוריה הדרווינית אומרת שהחיים הם הישרדות. לא מפתיע שאנחנו אכן נמצאים בבעיה.

כל אחד מבין את האמת הפשוטה הזאת - מי אנחנו ולמה אנחנו כאן, והדבר המפליא יותר אשר התגלה לברוס במסע חייו, דבר בו לא האמין בהתחלה - כדור הארץ הוא למעשה גן עדן.

זה המקום בו אנו מגשימים, יוצרים את כל החלומות, התשוקות והדמיונות הפראיים שלנו.

אנחנו כאן כדי להתנסות במגוון תחושות, רגשות וחוויות, חלקם קשים חלקם מרגשים.

אנחנו נוחתים כאן על כדור הארץ הזה, בכדי לטעום מכל זה. ויש כאלה שמסתבכים ורוצים לעזוב את כל התסביכים האלה. אבל חשוב שנבין: כאן כל ה-אקשן. ואם אנחנו לא אוהבים את המציאות שיצרנו לנו יכולת לשנותה.

אז איך?

אז המחקר מגלה לנו שממברנת התא, כמו העור שלנו, היא אמצעי שמחבר בין העולם שמחוץ לתא ומעביר את המידע ומאפשר שינויים בתוך התא. מערכת העצבים, שהיא חלק בלתי נפרד מהעור שלנו, תפקידה לקרוא את הסביבה וליידע שאר המערכת, טריליונים של תאים, על מה שקורה מסביב.

הבעיה היא שבין הסביבה לבין כל המערכת התאים נמצא ה-mind שלנו.

ה-mind, מורכב משני חלקים מודע ותת-מודע. המודע - חווית ההווה, חיבור לכאן ועכשיו.

והתת-מודע, יותר כטייפ הקלטה, רושם את החוויות ומנגן אותם אין ספור פעמים. 

המודע, תופס חלק מאוד קטן ממוחנו, בחלק הקדמי השמאלי של הראש

כאשר כל השאר הוא תת-המודע.

המודע הוא יצירתי, הוא גם לא נמצא במקום, הוא כל הזמן מטייל בין ה"כאן ועכשיו, לעתיד ולעבר.

אז מה שם לב למתרחש, מה נוכח? תת-המודע. הוא תמיד כאן. הוא מנהל את העניין 95% מהזמן!

אחד הדוגמאות הטובות להמחיש זאת - לימודי נהיגה.

כאשר אנחנו לומדים נהיגה, בהתחלה זה מאוד קשה. לשים לב גם אל הכביש וגם לשלוט בכל חלקיו של הרכב, זה מתיש. עד שהמוח התת-מודע לומד את העבודה, זה הופך להרגל. ואז העניין הופך להרבה יותר פשוט.

ואז כאשר אנחנו נוסעים עם עוד מישהו, יש דו-שיח, ואז כעבור עשר דקות, פתאום אתה שם לב שקרוב לעשר דקות לא שמת לב על הכביש. אז מי נהג? תת-המודע. תת-המודע מיליון פעם עוצמתי יותר מהמודע. זה בדיוק העניין. תת-המודע הוא כמו אוטומט, מריץ את התוכנית שיש בלי שום בעיה, אך הוא לא מודע למתרחש סביבו. המודע, הוא מודע רק למה שהוא מתמקד בו, רק על מה שהוא שם לב. אז אם אני לא שם לב, ההתנהגות שלי נובעת לא מהמודע אלא מתת-המודע.

והנקודה החשובה האחרונה בנושא. עד בערך גיל 6 המוח נמצא בעיקר בתהליך של הקלטה. התבוננות ורישום של התנהגות של הורים ומטפלים שונים, במשפחה וחברה. בהתאם לסיטואציה, מוכנה תבנית התנהגותית שהוקלטה כבר בגיל מוקדם זה. אלה תוכניות בסיסיות, עמוקות ביותר, והן אפילו לא שלנו אלא של מי שסובב אותנו בגיל הזה. אלה אפילו לא רצונות ואמונות שלנו, אלה מערכות אמונות של אנשים אחרים. והרעיון הוא לא חדש. 95% מהחיים שלנו מנוהלים בהתאם לתבניות אלה. חיינו היום הם השתקפות של 5% מהזמן בהתאם לרצונות שלנו ו-95% מהזמן בהתאם למה שנקלט בגיל מוקדם של חיינו, ומנוהל על ידי תת-המודע.

הפסיכולוגים אומרים ש-70% מאותן תבניות גם שליליות מאוד ומלאות קונפליקטים. אם 95% מהזמן חיינו מנוהלים על ידי 70% של תבניות שליליות - זאת הסיבה שחיינו לא נראים כפי שהיינו רוצים. וזה לא בגלל שאנחנו לא יוצרים את המציאות שלנו, אלא בגלל שאנחנו יוצרים אותה רק 5% מהזמן. מערכת האמונות שלנו מלאה באמונות הרסניות אשר לא רק לא מקדמות אותנו, הן גורמות לחולי והרס עצמי.

אז מתי הם אותם רגעים בהם אנחנו יוצרים באמת מציאות שאנחנו אוהבים.

תחזרו לרגעים בחיים בהם הייתם מאוהבים. סביר להניח זאת התקופה בה הרגשתם מלאי אנרגיה ובריאות, אפילו יכולתם לא לאכול באותה תקופה, זה היה כל כך מרומם. האם זה הרגיש כמו גן עדן? ייצרתם גן עדן!

באותם רגעים יצרתם: יופי, הרמוניה וגן עדן על פני אדמות. וזאת לא מקריות! אתם אלה שיצרתם באותם רגעים את החיים המדהימים האלה. וכאן התשובה: כאשר אנחנו מאוהבים המוח המודע נשאר בהווה, הוא נוכח. וכאשר אנחנו נשארים מודעים, כאן בהווה אנחנו יוצרים מציאות רצויה.

ברגע מסוים המוח המודע עוזב, מתחיל להיות עסוק במשהו שהיה או מה שצריך לעשות ומי בה במקומו? אותה דמות ממנה למדנו את ההתנהגות בגילאים המוקדמים של חיינו, אמא או אבא או דמות אחרת. ואז בני הזוג שלנו מסתכלים עלינו ושואלים: מה היא ההתנהגות הזאת ומאיפה היא באה? ויש כאלה בינינו שאפילו לא ישימו לב על מה שקרה באותו רגע. לא הייתה בכלל נוכחות של המודע בכדיי להבחין בתגובה. זה כמו בשיחה תוך כדי נהיגה, לא ראיתי מה קרה, כי הייתי עסוק בשיחה.

ומה קורה כאשר שני הצדדים נעשים לא מודעים! זה כמו להפגיש בין הורינו, או מי שטיפל בנו בגיל המוקדם. כאן המבחן: כמה גמישים נוכל להיות להתנהגות הלא מודעת של הבן או בת הזוג שלנו.

כאן למעשה נמצא המפתח למערכות היחסים שלנו.

כל דבר שזורם לנו בקלות משמעותו שהוא בא בהתאם למערכת האמונות שלנו. ומן הצד השני כל דבר בו אנו נלחמים ועובדים קשה, משמעות הדבר שהוא סותר את מערכת האמונות שלנו.

יש תוכנה שרצה ברקע שלא תומכת בתהליך. החדשות הטובות הן שניתן ללכת אחורה ולשנות את הרישומים. אז, חיינו יראו כמו גן עדן. ואם זה נכון, וזה אכן נכון, ולמעשה כאשר יותר ויותר אנשים יתחילו לעשות כך נתחיל לחיות בעולם הרבה יותר הרמוני ומלא אהבה. זאת הסיבה שאנחנו כאן. האהבה שנלמד לחוות ולהעניק הרבה יותר חשובה מכל חפץ יוקרה שנשיג בחיינו.

אז אנחנו נעשים יותר ויותר מודעים לעובדות אלה, וזאת הקפיצה באבולוציה.

אנחנו מתחילים להבין אהבה ללא תנאי. כולנו תאים באותו גוף ואם אתה פוגע באחד התאים אתה למעשה פוגע בעצמך. אנחנו מתחילים להבין שאני ואת/ה ואנחנו - זה אותו דבר.

וכאשר אנחנו פוגעים בסביבה אנחנו גם פוגעים בעצמנו. זאת הסיבה למחלות הרבות בימינו.

ממברנת התא זהה לשבב מחשב, כאשר הגרעין שלה, עם הגנים, זה כמו חומרה עם תוכנות עליה.

מדע ה-Api-Genetics מביא זאת ובנוסף התוכנות שבגרעין ניתן גם לקרוא וגם לכתוב. הן לא מקובעות, הן נכתבות מחדש בהתאם לסביבה. אם נשנה את מערכת האמונות שלנו, נשנה את הכימיה של גופנו וגם הגנים שלנו. משמעות הדבר היא שתאים ניתנים לתכנות מחדש. והם מתוכנתים בהתאם לאמונות שלנו. בדיוק כמו במחשב. הרגע בו נשנה את תפישת עולמנו זהו הרגע בו נשנה את כימיית גופינו.

מה ששינה את כל התפישה של ברוס - היה ניסוי שעשה ב-1967, כאשר שיבט תאי גזע.

כל 10 שעות התאים הכפילו את עצמם. אחרי שבועיים היו כבר אלפים. כולם זהים לחלוטין מבחינה גנטית. הוא חילק את כולם ל-3 קבוצות. לכל אחד מהכלים הוסיף גורם שונה. לאחד תאי שרירים, לשני הוסיף תאי עצם ולשלישי תאי שומן. כל מה שהשתנה למעשה הייתה סביבה בה הם המשיכו לצמוח. הגנים לא השתנו ויחד עם זאת השינוי כן קרה.

המסקנה היא: סביבה טובה - הכל משגשג. סביבה לא טובה - הכל נעשה חולה.

מה שיוצר סביבה לתאים בגופינו זה הדם שלנו. דרכו מועברים כימיקלים וחומרים מזינים. ומה שמשחרר לתוכו כימיקלים זה המוח שלנו. והמוח למעשה תלוי במערכת אמונות ותפישת עולמנו.

כאשר אנחנו אוהבים: אנחנו משחררים כימיקלים טובים לגופינו. וכאשר אנו במתח, לחץ וחרדה,

משתחררים לזרם דמנו הרבה מאוד הורמונים שונים לחלוטין. תחת לחץ מערכת אמורה להגן על עצמה ובכך מוח מכבה שאר מערכות. ככל שמערכת יותר תחת לחץ כך היא יותר מנותקת,

ומרוחקת מן המציאות. צמיחה מבוססת על תקשורת עם הסביבה ויחסי גומלין, לא התנתקות.

אנחנו לא יכולים להיות בצמיחה והגנה בו זמנית. זה העניין. שנה/י את המחשבות שלך, שנה/י את מערכת האמונות שלך, תשתנה כימיית הגוף, תשתנה גם הגנטיקה והמציאות כולה.

אבולוציה ספונטנית היא גם חלק מן המציאות.

הסביבה, התקשורת ומי שמנהל את העולם הזה כרגע לא מעוניינים בשינוי, אז מן הסתם הם לא יתמכו בו. אבל אנחנו אלה שמחליטים - זהו למעשה סיפורו של האבולוציה.

אנחנו חיים בתקופה מדהימה, בה בני אדם מתחילים לקחת בחזרה את הכוח של מי ומה שהם באמת. מלא דברים מתרחשים מול עינינו. זה מעצים מאוד לראות את השינוי.

מומלץ בחום לראות את הראיון, לאחר שיש לך את התמצית יהיה הרבה יותר קל להבין גם אם יש לך קושי אם אנגלית.

בנוסף הייתי ממליצה לראות את הסרט דוקומונטרי הבא:

>>> Api Genetics <<<

http://yes.walla.co.il/?w=2/7828/1595419

ותהיו שינוי אותו אתם רוצים לראות:

התחממות גלובלית - אמת או עוד סיפור?

מומחים שונים מדברים על שינויי אקלים על כדור הארץ בעבר, על שינויים שקורים במערכת השמש כולה, על מניעים פוליטים וכספיים ועוד...
תחקיר פרובקטיבי, במסגרתו מרואיינים מומחים הגורסים כי השד לא נורא. בימוי: פיטר קרנר. בריטניה, 2007

וכאן גרסה עם תרגום לעברית:
>>> http://yes.walla.co.il/?w=2/7832/1199481 <<<

9/11 ההבדל הקטן

מה באמת גרם לבנייני התאומים וגם למבנה 7 לקרוס. כמה פרטים חשובים שלא תמצאו בגרסה רשמית.

תן שם לווידאו זה בעצמך - You Name The Video

שים לב למילים שלך, לדרך בה אתה מתבטא, למה שרץ לך בראש, מה מניע אותך.
שים לב לזה, שנה את זה ותשנה את העולם והמציאות שלך...

לקפוץ ראש לתוך הזבל

http://yes.walla.co.il/?w=2/7832/1844796

סרט חובה.

לקפוץ ראש לתוך הזבל
הייתם מוכנים לאכול מפח האשפה הקרוב לביתכם?

בכל שנה בארה"ב, 43 מיליארד קילוגרמים של מזון מושלכים לאשפה. הבמאי וחבריו החליטו לנקוט בשיטה מיוחדת להעלאת המודעות לעניין: הם קופצים ראש לתוך פחי-האשפה שמחוץ לסופרים באל.איי ובכך, הם מצילים מזון בשווי אלפי דולרים. 2010.