אני חוששת שרוב האנשים תופסים זאת כאילו הילד אשר גדל בחינוך ביתי הוא מבודד, נמצא לרוב בבית ללא חברים. הוא לא מתפתח ולא לומד כלום. ובמקרה הטוב ביותר הוא גדל בבועה שאינה תואמת את המציאות בהגדרה של "החיים האמיתיים".
אז מה הם החיים האמיתיים? האם הם באמת אמיתיים עבור רובנו?
האם החיים האמיתיים הם לעבוד מ8:00 עד 17:00 חמישה ימים בשבוע. בעבודה שבה לא כולם האנשים החביבים ביותר עליך, כולל המעסיק שלך. לחכות לסופי שבוע, חגים וחופשות. לגדל ילדים בעזרת גורם שלישי, בלי לחוות באופן אישי את כל רגעי הפעם הראשונה של הילד שלך, ובלי להיות שם לצידו ברגעים הקשים ביותר או המרגשים ביותר, ובלי להיות חלק מהחיים שלו, בן האדם שעליו הוא יכול לסמוך יותר מכל אדם אחר... האם אלה הם החיים האמיתיים?
ומה בכלל, מתוך מה שאנחנו לומדים בבית הספר, אנחנו באמת צריכים בחיים האמיתיים?
בעיני, את הדברים שהם כן חשובים לא צריך ללמוד עשור מראש. אני מאמינה, שכאשר ישנם רצון וסקרנות נדרש הרבה פחות זמן ללמידה, וילדים הם סקרנים מאוד. אני מאמינה, שמקצועות כמו חשבון ולשון, ילדים לומדים תוך כדי משחק, מתוך דחף לשלוט במה שאנחנו, המבוגרים, שולטים. אני גם מאמינה שהדרך הטובה ביותר ללמוד שפה היא באמצעות תקשורת בין אישית וירטואלית (דרך אינטרנט) או ממשית וגם דרך קריאה מרובה. אני גם מאמינה, שישנן הרבה מאוד דרכים יצירתיות נוספות לכל לימוד שהוא ולכל בן אנוש דרך משלו, אשר אליה ייחשף אם ישנם תנאים מתאימים לכך.
ומה על ציונים ומבחנים.. אלה הם הכלים השיפוטיים הגרועים ביותר של המערכת, אשר אמנם עוזרים לאנשיה לעקוב אחרי ההתקדמות, אך פוגעים במהות, ברצון ובסקרנות הטבעית של אותם הילדים. ציון נמוך יכול לפגוע בביטחון העצמי של ילד רגיש. אין באותם ציונים שום תועלת. הם לא תמיד משקפים את האמת: לא כולם חושבים טוב בתנאי לחץ. ואני כבר לא מדברת על הרעש שנלווה לכל בית הספר, היעדר שקט ואינטימיות, שהם בעיני תנאים בסיסיים ללימוד מוצלח. ומה עם לחץ חברתי...
אולי הסיבה הנוספת היא – זמן שהורים צריכים בכדי להתפרנס. כאשר אני בחרתי בחינוך ביתי נעשה לי ברור שגם כאן אני חייבת לחפש אלטרנטיבה. ומסתבר שיש אף יותר מאחת.
